...היא לא ידעה היכן היא ומה קרה, ואיך נשרו הבגדים מעליה אמש. היא זכרה שיממה קודם לכן קמה ועשתה מעשה נועז כיוון שלא יכלה עוד להכיל את המועקה, העצבות וחוסר האונים שהשתלטו על חייה. היא גם זכרה את הימים המייסרים שעברו עליה, ימים שבהם אבדה לה כל התשוקה לחיים. והיא זכרה היטב את מה שאירע ביום המסוים ההוא, את הקול החדגוני שאמר את המילים ששיתקו את כל הווייתה, את כל מה שהיתה, ואת כל מה שהיתה עתידה להיות אי פעם. היא זכרה את האימה, שהלכה והתעצמה ועטפה אותה כמו תכריכים אחרי המוות. למעשה, היא זכרה את כל מה שניסתה להימלט מפניו כדי לשכוח. אבל בשום אופן היא לא הצליחה לארגן בראשה את המאורעות שחלפו עליה אמש...