במרכזו של שפה שסועה עומד החיפוש אחר הבית. הבית כמושג, הבית כמקום והבית שחלק בלתי נפרד מקיומו ואובדנו הוא השפה. זהו חיפוש הנע בין מולדת אחת, שלוש ארצות ובעיקר שני כפרים: האחד פלסטיני, הרותח בין ירושלים לרמאללה בתקופת האינתיפאדה הראשונה, והאחר צרפתי, הקופא על שמריו בין פריז לנוואר. זהו מסע אל האהבה האמיתית, הבוגרת והמפוכחת, אך מעל לכול, זהו חיפוש המסתיים בהבנה מפתיעה, סופית ומטלטלת עבור זוג גיבוריו. "וגם מכאן כבר לא רצה לזוז. ואולי זה סתם משהו "בכללי" או "בקטנה", כי אחרי יומיים של שק"ש, מנות קרב וחוראניות הרגיש שנולד כאן, והכאן הזה היה יכול להיות בכל חור. היאחזות זנוחה בצפון הבקעה שנואשה מלצמוח לקיבוץ של ממש, מוצב מחפורת-מחילה על שפת אחד ממצוקי הרוקד או ארג החול האינסופי בצאלים. ואפילו קונסטרוקציית פלדת-פח נטושה, כאן, בפאתי דולב. כי אחרי שבועיים כל אלה הופכים לסוג של בית. בית שהוא לא פחות בית מהכוך הזה, עם המרפסת הסגורה (שיותר גדולה מהכוך עצמו) בדירה עם שתי שותפות קריזיונריות בבן יהודה פינת שמואל הנגיד, או מיטת קומותיים במעונות האלף-הכלב בגבעת רם.